נמלת האש הקטנה

בכל פעם שניגשתי לפתוח את הברז בגינת בית הספר, והתכופפתי מתחת לעץ הפפאיה, נעקצתי עקיצה כואבת וצורבת. לא הצלחתי לגלות מה עוקץ אותי עד שדני, בני, בעיניו החדות ראה: נמלה קטנטונת, פחות ממלימטר אחד אורכה, מטיילת על הפפאיה, ובוחרת לצנוח משם דווקא לתוך החולצה שלי.
מיד חיפשתי באינטרנט ומצאתי: נמלת האש הקטנה, פולשת אגרסיבית ללא אויבים טבעיים בארץ, מחסלת חרקים אחרים וממררת את חיי בני האדם.

קשה לראות את הנמלה - והדרך לגלות אותה היא לשים בגינה פתיון של חמאת בוטנים 

הודעתי למשרד להגנת הסביבה, והזמנתי דרך עירית חיפה 106 מדביר. העיריה נענתה באופן מיידי וכבר למחרת הופיע מומחה לנמלי אש שהשאיר לנמלים פתיונות בצורת גרגרים ליד המקומות בהם ראינו אותן. הנמלים לוקחות את הפתיונות לקן שלהן ומלכת הנמלים ושאר הפועלות אוכלות מהפתיון, וכך מושמד הקן כולו

למזלנו זה עבד. באמת הנמלים נעלמו. אבל שימו לב. הן מגיעות לגינות בתוך אדמת עציצים או שקי אדמה ממשתלות לא מטופלות. בדקו במשתלות שאין נמלים בעציץ, שאלו את העובדים אם נתקלו בבעיה, ואם גיליתם נמלים כאלה בגינה שלכם הודיעו מיד למשרד להגנת הסביבה וטפלו באזור בעזרת הפתיונות המומלצים. נמלת האש הקטנה הוכרזה ע"י האו"ם כאחד ממאה המינים הפולשים המסוכנים ביותר. נמלים אלה הן מטרד רציני שיכול להבריח אתכם מהגינה שלכם...

ג'ינג'ר

ג'ינג'ר או זנגויל הוא תבלין שצריך להתרגל אליו. אבל מרגע שהוא התאזרח במטבח התחלתי לבדוק איך הוא יצמח בגינה. מסתבר שזה לא כל כך קשה: מניחים שורש בעציץ, משקיעים אותו עד חצי העובי באדמה, והוא כבר עושה את השאר.

בתחילת החורף הנחתי  בעציץ את השורש שקניתי בסופר , ולאט לאט הוא צימח גבעולים ועלים חדים.

לאחרונה נזכרתי בו והחלטתי לבדוק מה המצב מתחת לפני האדמה. מצאתי שורש יפה ועסיסי, עם ניחוח טרי ומפתה שאין להשוות אותו לשורש המיובש שהנחתי בעציץ לפני כמה חודשים.

למי שמתחיל להצטנן כדאי לקרוא איך להכין מג'ינג'ר משקה מרפא וריחני.

מלחמות החיידקים

כמו בסיפורים יש חיידקים טובים ויש רעים. כמובן שאנחנו אלה שמחליטים מיהו הטוב ומיהו הרע. ובמקרה הזה הרעים הם הפתוגנים, אלה שגורמים לצמחים בגינה להיות חולים. אוכלוסיית המיקרואורגניזמים באדמת הגינה -  פטריות, נמטודות ובקטריות, צבא שלם של טובים ורעים מכל סוג, מנהלים את המלחמות ביניהם על המשאבים, וכדי שהטובים ינצחו אנחנו יכולים לספק להם תגבורת בצורת תה קומפוסט.

כמו שסיפרתי לכם, כשהעגבניות בגינה שלי חלו, החלטתי לגייס את החיידקים הטובים להגנתן, והתחלתי להשקות ולהזליף על העלים תה קומפוסט. הרעיון הוא שצבא של מיקרואורגניזמים שטובים לצמח ישתלט על אוכלוסית הפתוגנים בהמוניו, ויספק לצמחים הגנה ורכיבי תזונה. כל זה מתוך מטרה לייצב אוכלוסייה של חיידקים טובים באדמה, כך שהאיזון האקולוגי שיווצר יהיה לטובתנו, כלומר לטובת הצמחים בגינה.
כשהתחלתי בתהליך רוב העלים של העגבניות התקמטו וכמשו, אבל הפרי המשיך להתפתח. גזמתי מה שהתייבש והמשכתי להזליף בכל בוקר את תה הקומפוסט הטרי שנוצר ביממה האחרונה.

כעבור שבועיים התחיל צימוח חדש של עלים בריאים ואפילו פריחה!

בחיפשי באינטרנט אחרי מידע, גיליתי שיש כל מיני סוגים של קומפוסט, ורכיבים שונים ומשונים שמוסיפים לתערובת בהתאמה לסוג האורגניזמים שרוצים שייתרבו בתהליך יצירת תה הקומפוסט.

טים וילסון כותב על התהליך באנגלית פשוטה לאנשים שלא למדו ביולוגיה, ומצלם בוידיאו את הקרבות המיקרוסקופיים שמתנהלים בתוך תה הקומפוסט

תרשים זרימה המתאר איך מתנהלות מלחמות המיקרואורגניזמים באדמה - מי אוכל את מי ומי מתרבה על חשבון מי...

החמנית הלבקנית

אני מנסה לגדל חמניות כבר 3 עונות לפחות, ובכל פעם צצה בעיה אחרת. בחלומי אני רואה את שדה החמניות בסרט "הכל מואר" ומקווה שהפעם יהיו לי חמניות כמו בסרטים.

בעונה הראשונה הנבטתי זרעי חמניות לא קלויים שמצאתי בחנות טבע. הם צמחו להפליא. אבל לכל שתיל צמחו מספר פרחים, והם היו קטנים והגרעינים שבהם היו ברובם ריקים.

בעונה השנייה כבר הנבטתי זרעי מיכלוא - אלה שמוכרים בשקיות קטנות במחיר מופקע. החמניות צמחו לגובה כחצי מטר והיו די קטנות ומסכנות. בעונה השלישית ניסיתי את הזרעים שקיבלתי באירוע החלפת זרעים. גם כאן ציפתה לי הפתעה.
החמניות צמחו לגובה 3 מטר. חלקן קרסו מהמשקל העצמי שלהן. אלה ששרדו לא היו מאוד גדולות, אבל אחת מהן יצאה לבנה - ממש לבקנית.

אז אם למישהו יש זרעי חמניות קלאסיים (שחורים עם פסים לבנים - לא מיכלוא), שיצמחו כמו בסרטים - אשמח לקבל...

תרד מטפס

למען האמת זה בכלל לא תרד. הוא מגיע מהמזרח וקוראים לו תרד מאלאבר כי טעם העלים דומה - אז הנה תחליף קייצי לתרד. העלים בשרניים ואפשר לשים אותם טריים בסלט או ברשק (שייק עלים ירוקים עם פרי), או לבשל אותם כמו תרד.

  

אני קיבלתי כמה זרעים מגור רותם מאדממה  באחד האירועים של החלפת הזרעים. אחד הזרעים נבט, וכשהעברתי אותו לעציץ הוא התחיל לטפס בקצב מדהים. עכשיו הוא הגיע מעל החלון (כשלושה מטר). החורף לא היטיב איתו (הוא בכלל טרופי) אבל באביב הוא התאושש ופרח, וכולו יפה ונוצץ. עכשיו הוא מצמיח המון פירות בצבע שחור - סגול. ראיתי ביוטיוב מישהו שמכין מהם ריבה... נראה לי קצת מוגזם כי הפרי קטן הגרעין שלו גדול אז יש קצת בשר לפרי. אולי הכי טוב להשתמש בו לצביעת בדים כי כשקטפתי לטעום את הפרי הידיים שלי נצבעו בצבע סגול יפהפה.
אני מייבשת עכשיו את הפירות, ואנסה להנביט את הזרעים. 

מסיבת תה קומפוסט

הצמחים בגינה שלי חולים. העגבניות סובלות מוירוס, ההדרים מעש המנהרות, הדלועים מקימחון ואת הארטישוק חיסלו חרגולים קטנים ומעצבנים.

 

אני לא רוצה לרסס בגינה האורגנית שלי ומחפשת פתרונות אחרים.
באינטרנט מצאתי סרטון על התועלת שבהשקיית הצמחים בתה קומפוסט. הסרטון מראה איך הירקות גדלים לממדים עצומים, וההסבר הוא שאדמה בריאה ומלאה מיקרואורגניזמים מועילים מונעת מחלות בצמחים, כך שהם מפנים את כל האנרגיה לצמיחה. החלטתי לנסות בבית. לא צריכה ירקות ענק, רק צמחים בריאים ושמחים....

אז קניתי משאבה קטנה של אקווריום, ואני מערבבת מעט קומפוסט בדלי מים. הצינורית מחוברת למשאבה ויוצרת בועיות אוויר שמספקות חמצן למיקרואורגניזמים שבמים, בתקווה שהם המיקרואורגניזמים הנכונים ושייתרבו וישגשגו...

עכשיו אני משקה את הצמחים כל יום בתה קומפוסט, ועוקבת בציפיה דרוכה לראות אם מסיבת התה קומפוסט בגינה מניבה תוצאות.

הפריה מלאכותית

אני מאוד אוהבת פפאיות. אני מתה על הפרי, וחושבת שהעץ מקסים. אבל כאן בכרמל קר לה מדי... בכל זאת החלטתי לנסות ולגדל את השתילים שנבטו מהקומפוסט. בחורף העלים נושרים ורוב השתילים מתו. אבל פפאיה אחת שרדה (בימים הקרים והסוערים הכנסתי אותה הביתה...) וכשקצת התחמם היא הפתיעה אותי בפרח.  הסתבר שזו פפאיה נקבה.
נזכרתי בעץ פפאיה זכר שפורח לו בחצר בית הספר והבאתי מספר פרחים לפפאיה שלי. השתמשתי בפרח כמכחול ואיבקתי את הפרח הנקבי. בכל יום פרח פרח אחד, ובכל יום טרחתי והבאתי לפפאיה שלי שידוך.

  

                                            פרח נקבי                                                             פרח זכרי

למרבה הפלא זה עבד, והפפאיה התחילה לגדל פירות. תהליך שנמשך חודשים ארוכים. היא כבר הייתה כמעט גדולה מכדי להכנס הבייתה בחורף, אבל בכל זאת נכנסה... לאחרונה הבשילו הפירות ולמרות המוצא הלא מיוחס של הפפאיה (סתם צמחה מהקומפוסט), קיבלנו פירות ריחניים ומתוקים.

עגבניות

העגבניות היו ההצלחה הראשונה שלי בגינה. מין מזל של מתחילים. בעצם זרעתי גזר ודישנתי הייטב בקומפוסט תוצרת בית. אלא שהגזר בקושי שרד, יצא מהאדמה קטן ומר. אבל סביבו נבטו עגבניות בשפע.
בהתחלה לא הבנתי מאיפה הן צצו. הסתבר שהקימפוסט הלא מקצועי שלי לא הגיע לטמפרטורה הדרושה להשמדת הזרעים (מה שקורה באופן טבעי בערמת קומפוסט גדולה. אם בונים אותה כמו שצריך היא יכולה להגיע ל 60 - 70 מעלות).
זרעי העגבניות משאריות האוכל שלנו אהבו את התהליך, ונבטו בהמוניהם. כמתחילה נרגשת בגינה זרמתי עם זה.

צמחו שיחי עגבניות ענקיים, שקרסו מהמשקל העצמי שלהם. התחלתי לתמוך אותם במקלות וחוטים, השקיתי בהתמדה והפריחה הצהובה לא אחרה לבוא. הגיעו גם חרקים להאביק את הפרחים, וראיתי את העגבניות הקטנטנות הירוקות מתחילות להיווצר. תוך שלושה חודשים שיח עגבניות אחד מילא קערה של עגבניות שרי מתוקות ואדומות.
אבל השיח שלידו התמהמה. העגבניות נשארו תקועות חודשים בצבע ירוק צהוב. כשטעמתי מהן הן היו קשות והקהו את השיניים.
התחלתי לחקור איך זה קורה ששיח אחד כל כך מוצלח וזה שלידו מאכזב. ואז גיליתי את נושא זרעי המכלוא. מסתבר שזרעי העגבניות שמגדלים החקלאים הם תוצר הכלאה של זנים שונים.  ומי שזוכר את חוקי מנדל בלימודי התורשה מהתיכון יכול להבין שהדור הראשון יוצא אחיד כי הגן הדומיננטי משתלט. אבל בדור השני (מה שצמח לי בגינה) נוצרים 4 צירופים, ואחד מהם הוא הצירוף של שני גנים רצסיביים. ואלה העגבניות הירוקות-צהובות-ולא טעימות שצמחו לי בגינה.
אז היום אני יודעת לא להמר על עגבניות שצומחות לי מהקומפוסט. אני דואגת להשיג זרעי מורשת שהם תוצר טיפוח של דורי דורות של חקלאים. בהם אין תערובת גנטית, ואפשר לסמוך עליהם שבכל שנה הם יצמחו באותה צורה, ויתנו את אותו סוג של פרי. אפשר גם לשמור את הזרעים שלהם לשנה הבאה (אם אין בסביבה זנים אחרים שיכולים לקלקל את הטוהר הגנטי שלהם).
הבעיה מתחילה להיות קריטית מכיוון שקשה להשיג זרעי מורשת. החברות המסחריות שמייצרות זרעי מיכלוא מעדיפות לשמור אצלן את הזרעים האמינים, ולשווק את זרעי המכלא, מה שיבטיח להם שהחקלאים יגיעו בשנים הבאות לקנות אצלן, ולא ינסו לשמור זרעים בעצמם. יוצא שהשליטה על הזרעים עוברת לידי חברות ענק ותאגידים, והחקלאים נעשים תלויים בהם... וזה כבר סיפור אחר שמתחיל להתקשר לזרעים מהונדסים גנטית. על זה אולי אכתוב בפוסט אחר.
בינתיים אם אתם רוצים להשיג זרעי מורשת - חפשו אירועי החלפת זרעים. שם תמצאו אנשים שמוכנים לתת זרעים כדי שהשליטה על הזרעים והשמירה על תכונותיהם הטובות תשאר בידי המגדלים.

אמא'לה, דבורה!

אין בעיני יפה יותר מדבורה מתעופפת לתוך פרח. מעץ פורח ומזמזם מרוב דבורים. גם החרקים האחרים שמגיעים לפרחים מדהימים ביופיים.

החרקים נתפסים כאויב פוטנציאלי. אם הם לא יעקצו - הם ילכלכו או ידביקו במחלות. ההיסטריה שבה מתקבלים המעופפים האלה בקרב קבוצת ילדים גרמה לי לחשוב על דרכים לעורר קצת אמפטיה כלפיהם (של הילדים לחרקים במקרה זה).
קודם כל הדבורים: אלה נכחדות בקצב מסחרר. יש אומרים שבגלל חומרי ההדברה והחקלאות התעשיתית, ויש שמאשימים במחלה מסתורית. אבל עובדה היא שבכל שנה אני רואה פחות דבורים שמגיעות לפרחים בגינה. ובלעדיהן אין הפריה, ופחות ופחות פרחים הופכים לפרי.

מענף שלם פורח - נוצר רק שזיף אחד

הפחד מפני החרקים גורם לנו להשמיד את כולם - ובסופו של דבר להזיק לעצמנו. אם בתכשירי ריסוס וחיטוי, או בהתרחקות היסטרית מכל זבובון המגיע לפרי המתוק. כמה בקטריות שמעביר הזבובון מפה לשם נראות לי פחות מזיקות מהריסוס הרעיל שמפזרים בבתים.

לגרוף או לעזוב

לקראת הקיץ, מתוך פחד מנחשים, רבים האנשים מגרפים במרץ את העלים מגינותיהם וחצרותיהם. רוצים שיהיה נקי ומסודר. ומה נקי? אדמה חשופה. האסתטיקה הזאת לא כל כך נראית לי.
 העלים הנושרים מעץ החרוב בחצר שלנו, בצבעים הצהובים והחומים מכסים את האדמה בשטיח מקסים. למה להזיז? שישארו שם, יחפו את האדמה, ישאירו בה קצת לחלוחית ויגנו עליה מהשמש היוקדת של הקיץ.

בעניין הנחשים - דוקא רישרוש העלים בזמן שהנחש זוחל ביניהם מזהיר אותנו מפניו.

קמטן בגינה

סובבתי את הראש לעבר הרשרוש בין הצמחים, והגוף שלי הגיב לפני שהבנתי מה ראיתי. קפצתי לאחור והאנדרנלין הדהיר את הדופק. אבל ידעתי - זה לא נחש. כבר פגשתי אותו בעבר, זוחל בכבדות, מנסה להידחף לחורים קטנים ממידתו מרוב פחד. תחילה חשבתי שזה חומט, אבל אין לו בכלל רגליים, כך שזה הקמטן שגר בגינה שלי. הוא איטי כל כך שאפילו הספקתי להביא את המצלמה.

קמטן כזה איטי בסביבה קרובה של בני אדם הוא חיה בסכנת הכחדה. תגובת הגוף הרפלקסיבית שלי אופינית לכולם, אלא שרוב האנשים מזהים אותו כנחש ומחסלים אותו. דוקא יצור כזה מועיל מאוד בגינה. הוא אוכל חלזונות, וחרקים מזיקים. הוא אינו עוקץ ואינו נושך. רק מעורר בנו את האינסטינקט של הבהלה למראה דמותו הנחשית.
 הפחד הקמאי מנחשים מביא אותנו לנקות את הגינות מצמחיית החורף המתיבשת, שמא מסתתר שם נחש. זאת למרות שהנחשים בורחים כשהם חשים את הויברציות של הצעדים המתקרבים.
למרות הפחד כדאי  להשאיר בגינה ערמת גזם או אבנים שביניהם יוכלו הקמטנים, הקיפודים הצבים ושאר היצורים להתחבא ולהתגונן מאנשים וחתולים - ולא להיכחד מהעולם.

מנגולד מלך הגינה

ההיכרות שלי עם המנגולד היתה בגינה הקהילתית. קיבלתי נבט קטן שהוצא מהמנבטה, והתבקשתי להעביר אותו לעציץ עד שיהיה מוכן לעבור לגינה. ראיתי שיש שם שני נבטים. הפרדתי אותם בעדינות, ואחד מהם לקחתי לגינה שלי.

לקח לו לנבט הרבה זמן להיקלט - אבל באביב הוא התפרץ בצמיחה מדהימה וגידל עלים באורך חצי מטר. כשבישלתי אותם הבנתי את הפוטנציאל. מה גם שהרשת מלאה המלצות על ערכיו התזונתיים של המנגולד. נתתי לצמח לפרוח וחיכיתי בסבלנות לזרעים. אספתי אותם בקיץ (נראים כמו דבלול חוטים), וזרעתי בסתיו.

היום שדרת המנגולד מככבת בגינה, ויש מספיק לנו ולשכנים. אני חוזמת - מילה יפה שאומרת שאני חותכת את העלים מסביב ומשאירה את העלים במרכז שימשיכו לצמוח. מדי שבוע הצמחים משחזרים את עצמם ואפשר לחזום שוב.

המתכון המנצח שלי הוא להקפיץ בצל בשמן זית, להוסיף פטריות אם רוצים, להפריד את השדרה הלבנה מעלי המנגולד ולחתוך אותה לחתיכות קטנות. להוסיף לסיר ורק אחרי שהן מתרככות להוסיף את יתר העלים הקצוצים. זה ממלא את הסיר, אבל תוך דקה וחצי העלים מתכווצים. לתבל במלח, שום, כמון וסומק וליהנות ממעדן שופע בריאות.

חיפוי האדמה

השמש כבר די גבוהה בשמים והצמחים צומחים בטירוף. אביב! גם השורשים שבתוך האדמה צומחים ומעמיקים ושואבים במרץ את הלחות שהצטברה במהלך החורף. הירוק הנפלא הזה!
אבל אני רואה  בגינה גם מקומות שבהם האדמה חשופה לשמש. האדמה מתייבשת, מתקשה ונסדקת (אצלי בגינה האדמה כבדה, מלאה חרסית). את התופעה הזאת אני מנסה לעצור באמצעות חיפוי.

החיפוי הוא כל דבר שמצל על האדמה ושומר את הלחות שבה. אני אוהבת להשתמש בעשבים שצומחים  בשטחים הלא מעובדים. אני קוצרת אותם ומניחה אותם בערוגות בין הצמחים. כשהעשבים מתייבשים הם הופכים לקש, ושומרים את שטח הערוגה מוצל ולח.

זו דרך מצוינת לחסוך במי ההשקיה. המים שלא מתנדפים משמשים את הצמח. אבל לא רק אותו, אלא גם את כל היצורים הקטנטנים שחיים בתוך השכבה העליונה של האדמה, וניזונים מהחומר האורגני שבה. החרקים, התולעים, הפטריות וגם החיידקים הם אלה שמספקים את חומרי ההזנה לצמחים. הם צריכים את הלחות באדמה כדי להתקיים. אז אני מגדלת את האדמה ואת כל מה שיש בה, ולא רק את הירקות ששתלתי...
אלן סאבורי בכנס TED  מדבר על מידבור, ועל הקשר בין חיפוי האדמה לשימור מי הגשם בתוכה. הקשרים בתוך מערכות אקולוגיות מאוזנות צריכים לקיים את מעגל הפירוק של החומר האורגני באמצעות המיקרואורגניזמים החיים באדמה הלחה.

לפעמים יש שפע

מי שגידל פעם עץ פרי בחצר או בגינה, מכיר את הפלא הזה: פתאום כל הפירות מבשילים, ויש שפע. זה מה שקורה ממש עכשיו לעץ הלימון בגינה שלנו. כולו צהוב מרוב לימונים. עץ ותיק ושבע ימים, אבל כמו שעון, פעמיים בשנה שופע פרי.

אבל הפירות מבשילים ונושרים, ובעוד שבועיים שלושה, אם לא נקטוף ונשמור, לא יהיו לנו לימונים.
אז קוטפים, מכינים לימונדה, מקפיאים מיץ, מנסים מתכונים של לימונים כבושים, ועדיין יש עודף.
אחת מהאתיקות של הפרמקלצ'ר היא שימוש הוגן: הצבת גבולות לצריכה וצמיחה וחלוקה הוגנת של עודפים. זה נשמע כמו כללים של כלכלה גלובלית, אבל אפשר בהחלט ליישם את הגישה המעשית הזאת גם על עץ הלימונים שלנו.
אז התחלתי למלא שקיות ולהביא לשכנים, למכרים, לעבודה... ואנשים מתרגשים. להתחלק בעודפים זה משהו מאוד משמח. השפע הוא כרגע כאן אצלנו בחצר - מקומי וזמני.  אם כל אחד יחלוק בעודפים שלו בזמן ובמקום שלו, נוכל כולנו להנות מהשפע בחלק גדול יותר מהזמן.

פטריות

מה שהכרתי בתחום ליקוט פטריות המאכל הן האורניות. אבל כבר שנים לא ראיתי אותן. נראה היה לי שאכלנו את כולן... לכן כשהזדמן לי להשתתף בסיור ליקוט עם אורי ציז'יק ודליה לוינסון קפצתי על המציאה.
הסיור התקיים בבוקר גשום בגלבוע. לפי מה שדליה אומרת, צריך להסתכל על בתי הגידול  כדי לדעת איפה לחפש את הפטריות. דליה, אוהבת ומומחית לפטריות (מיקולוגית), יודעת בדיוק מתי ואיפה אפשר למצוא פטריות מאכל. הסכנה היא שלפעמים הפטריות הרעילות דומות מאוד לפטריות הטובות למאכל, והרעל שבהן הוא לעיתים מסכן חיים.
בסיור שלנו הגענו לאזור מרעה לפרות, שבו הן מלחכות את כל הצמחים, מלבד את הכלך, שהוא צמח רעיל. דווקא הכלך שמשגשג מחוסר מתחרים בבית הגידול, הוא התנאי של פטרית אוזנית הכלך להתרבות.
שכן מה שאנחנו מכירים כפטריה, הוא רק קצה קציה של מערכת קורים הנחבאת באדמה ונקראת תפטיר. הפטריות שאינן צמח ואינן חי, אלא מסווגות כממלכה נפרדת, מתרבות על ידי מפגש הקורים מתחת לאדמה. הפטריה המוכרת לנו צצה מעל פני השטח כדי להפיץ את הנבגים. את המידע על הפטריות ותמונות נהדרות אפשר למצוא במדריך כרטא לפטריות של דליה לוינסון.
וכך מצאנו בשדה המרעה של הפרות. פטריות יפות ובשרניות של אוזנית הכלך. (בת דודתה של פטרית ירדן המתורבתת שניתן למצוא בסופר).

אספנו מלוא המגש פטריות, ואורי הכין בשטח פטריות מוקפצות עם עדשים מונבטים - מעדן!

עשב השדה

בכניסה לשביל נחל זיו שמטפחים תלמידי ביה"ס הפתוח, נטענו מספר עצים, ושמחנו לראות את עשבי הבר נובטים לאחר הגשם ומכסים את האדמה במרבד ירוק.

שטח המבואה לשביל בתחילת החורף

פתאום הופיע איש עם מרסס והשאיר אחריו שביל חרב. מסתבר שעירית חיפה שוכרת קבלני ריסוס שמרססים את שולי המדרכות. הפעם הגדילו לעשות וריססו גם את האזור בו שתלנו ונטענו בכניסה לנחל זיו.

חובזות נחמדות שנהגנו לקטוף לסלט ולבישול כמשו והתיבשו

הכניסה לשביל נחל זיו לפני הריסוס ואחריו. התלמידים הביאו אבנים כדי לסמן את השביל למרות הריסוס.

אני מבינה שעיריית חיפה מנסה לחסוך במשאבים ולמנוע צמיחת עשבי בר בסדקי המדרכות, דבר שגורם להרחבת הסדקים ובסופו של דבר להרבה הוצאות. אבל למה לחרוג מגבול המדרכה? מה יכלו צמחי הבר להזיק במרחק מטרים מהמדרכה?

באזור רמת אביב תושבים מודעים הקימו קול צעקה נגד הריסוס העירוני בשכונתם. אולי כדאי גם לנו ללמוד מהם...

פרויקט בר בעיר מצליח מזה שנתיים להגן על צמחי הבר באזור רמת אביב והדר יוסף,

זמן לנטוע

לא סתם חוגגים את ט"ו בשבט עכשיו. עובדי האדמה התבוננו בצמחים שהגיבו לשמש החורף שהתחילה לעלות בשמים. הם ראו את הצמחים מתחילים להנץ עם התארכות שעות האור ביממה. למרות הקור, הברד והרוחות שקורעים את העלים מתחיל מחזור חדש לעצים. יומולדת שמח לעצים!
אז לכו על זה. חגיגת ט"ו בשבט היא הזדמנות נהדרת להתחבר למה שצומח! לנטוע עץ שיטהר את האויר ויוסיף חמצן לאויר שאנחנו נושמים. עץ ששורשיו יחזיקו את האדמה וימנעו את סחיפתה בגשמים. עץ שיתן פרי, צל, והמון חומר אורגני להעשרת האדמה. עץ שיעלה את הרטיבות ממעמקי האדמה וימזג את סביבתו בקיץ.

תלמידי ביה"ס הפתוח בחיפה סרגו צעיף וקישוטים לברוש שבחצר ביה"ס כמתנה לעץ לכבוד ט"ו בשבט.

אם אין לכם גינה משלכם לשתול בה הצטרפו לנטיעות באחת הגינות הקהילתיות בסביבה או הקימו גינה בשכונה שלכם

נבטוטים

בחורף, כשהגינה עוצרת, אני נהנית להנביט במטבח כל מיני זרעים. אני מתחילה בשעועית מאש, חיטה, עדשים על כל צבעיהם (בתנאי שהם שלמים), וגם חמניות, חרדל, כוסמת ועוד... הנבטוטים נכנסים לסלט או למרק, עם שפע רכיבי תזונה מעולים.
עד כה הנבטתי בצנצנת זכוכית הפוכה, מכוסה ברשת. הבעיה היא שלפעמים הזרעים התעפשו מחוסר איורור, וגם קיימת בעיית המקום המוגבל במטבח.

לכן גייסתי את בני גיא לפרויקט קטן של בניית מנבטה לנבטוטים שעשויה מחומרי גלם זמינים בכל סופר: שיפודי במבוק, רשת חלונות, סלסלות רשת שנותרו מהפטריות שקניתי, וכמה ברגים קטנים.
בנינו סולמות צד לפי מידות הסלסלות שהיו לנו, וחיברנו בינהם ליצירת המסגרת. נוצר מגדל למגירות קטנות שבכל אחת ניתן להנביט סוג זרעים אחר. ההשקיה היומית מטפטפת ממגירה למגירה ומצטברת למטה בכלי המתאים בגודלו.

אז איך מנביטים?

משרים את הזרעים במים - הזרעים הקטנים למשך שעה, הגדולים אפילו שלוש ארבע שעות.

שופכים את המים והזרעים לתוך סלסלה מרופדת ברשת. המיים המיותרים מתנקזים ומשאירים רק לחות הנחוצה לנביטה. כל זרע נובט בקצב שלו, אז בהשקיה היומית אני בודקת מי כבר טעים לאכילה. את הנבטוטים המוכנים אפשר לשמור במקרר למשך כשבוע.