מלקטים

בגינה שלי צומחים המון עשבי בר. הבנתי שחלקם אכילים, ואפילו טעימים. כדי לדעת מה כדאי לטעום הצטרפתי לקבוצת מלקטים בהנחיית אורי צ'יזיק שהוא מומחה לתזונה ולהיסטוריה של התזונה, ומקיים סיורים של ליקוט צמחים בטבע.
רצה הגורל ויום הסיור שנרשמתי אליו היה סוער וגשום. אבל זה לא הרתיע את קבוצת הלקטים שבאו חמושים במטריות ומעילי גשם.

הסיור שלנו התחיל ביער אלוני יצחק. על האדמה הרטובה והמכוסה בעלים מצאנו בלוטים שמתחילים לנבוט, והסתבר  שהם טעימים יותר (פחות מרים) מבלוטים שעדין לא נבטו. בלוטים אלה קולים במדורה ממש כמו ערמונים.

טעמנו ביער עלי חוטמית זיפנית, שומר, שום בר, ועלים של מרוות ירושלים שכמו החובזה מעולים למילוי (כמו עלי גפן). מעדן מיוחד היו החוטרים של אספרגוס הבר שהם פריכים ומתוקים אם תופשים אותם לפני שהם מתעצים.
כשהתעצם הגשם פנינו לחורשה בה בישלנו ארוחה, שחלקה היה מורכב מעלים שאורי ליקט, והרבה עלי חובזה שאנחנו אספנו.

לא היה פשוט להדליק את המדורה בתוך שלולית ומתחת מטריה, אך למרבה הפלא המדורה וכירה מיוחדת לגחלים פשוט עשו את העבודה. אכלנו נזיד ירקות שבתוכו חובזה ועלי רקפת, תבשיל לוף עם חומעה (זהירות, הלוף רעיל אם לא מנטרילים אותו עם החומעה), ואת הקינוח, בלוטים קלויים, נאלצנו לנטוש בגלל מטר ברד...

הפנינג פרמקלצ'ר

המשק "חוות יש מאין" שבו התקיים כנס הפרמקלצ'ר הוא דוגמה לשינוי עליו חולמים אנשי הפרמקלצ'ר. זה היה משק שבו ניסה חקלאי להתאים את עצמו לכלכלה התעשייתית -  ונכשל. הוא השקיע הון עתק בבניית חממות פרחים, וכשהשוק השתנה פתאום הוא מצא את עצמו שקוע בחובות ללא דרך להיחלץ... נותרו בשטח המשק שלדי חממות והמון קוצים.
ביתו, מירב כרמי, לקחה את המשק לכיוון אחר. היא וחבריה הקימו מיזם אקולוגי שבו המשאבים הם מה שמצוי בשטח: סביב שלד אחת החממות הם בנו קירות מחבילות קש שטויחו בבוץ. גג המבנה מגן על הקירות מפני הגשם. מי הגשם נאספים מהמרזבים למיכלים ומספקים מי השקיה לגינת הירקות. כל מה שמצוי בשטח מנוצל לבניה ולמיחזור. מתוך השבר של האב הבת בונה מקום מקיים, שמבוסס על האתיקה של הפרמקלצ'ר: דאגה לאדם, דאגה לאדמה, וחלוקה הוגנת של משאבים.

בכנס עסקו המשתתפים באופנים שונים של יישום צורת החיים המקיימת - החל משינוי הרגלי הצריכה בעיר, מלאכות מסורתיות, התססת מזון, הכוח שברגשות, ועד פרויקטים של שלום שסיפרו על שיתוף פעולה עם חקלאים פלסטינאים.

הילדים עסקו בבנית תיבות קינון לציפורים ומנורות שמן מאדמה.

בסופו של היום נערכה תחרות קקי הזהב בין הבונים והמשתמשים בשירותי הקומפוסט. בשירותים אלה אין מים זורמים. אלה שירותים שבהם נאסף הזבל האנושי ועובר תהליך טבעי של קומפוסטציה. לאחר תהליך זה כל הפתוגנים נעלמים וניתן להשתמש בקומפוסט לדישון הגינות.

המחסור במים יוביל בעתיד למציאת פתרונות סביבתיים טובים יותר  לטיפול בהפרשות אנושיות. אנשי הפרמקלצ'ר טוענים כי הזרמת ההפרשות לביוב באמצעות מי שתיה טובים תיעלם מהעולם בעתיד הלא רחוק. 

מהזוכים בתחרות היתה חברה שמספקת שירותי קומפוסט ניידים: כדרך הטבע

שירותי הקומפוסט ביש מאין

להתחיל את המהפכה מלמטה

לפני שנתיים וחצי כשהחלטתי ללמוד לגדל ירקות בגינה מצאתי קורס פרמקלצ'ר שנתן לי תשובות להרבה שאלות סביבתיות שהטרידו אותי. מאז אני מנסה ליישם בחיי היומיום דברים שלמדתי במסגרת הקורס, ומגלה כמה קשה להתנתק מהשיטה של הכלכלה התעשייתית (שהורגת אותנו ברכות). במיוחד מהמזון המתועש הזמין (שמתייקר יותר ויותר) שאנחנו לא יודעים מה יש בו, ואיך הצורה בה הוא מיוצר  משפיעה על הסביבה והבריאות שלנו.

פרמקלצ'ר היא שיטת תכנון שמשלבת חקלאות ותרבות  עם קיימות - משהו פרמננטי שאינו מכלה את עצמו. זוהי שיטה המסתמכת על התבוננות ויישום של תהלכים טבעיים שמחדשים את עצמם. השיטה פותחה על ידי ביל מוליסון ודיוויד הולמגרן באוסטרליה בשנות השמונים, ומאז הפכה לתנועה עולמית.

בנהלל, בחוות "יש מאין" מתכנסים ביום שני הקרוב אנשים שלא מחכים שההנהגה תעשה להם צדק חברתי. הם פשוט יוצרים בעצמם סביבה טבעית ופוריה, שאינה מפירה את האיזון האקולוגי, ויחד עם זאת מנסה לספק את המזון ויתר הצרכים האנושיים בצורה יותר מקיימת.
בהפנניג השנתי מעבירים חברי הקהילה במסגרת הרצאות וסדנאות שפע של מידע שימושי על דרכים לגידול מזון, יצירת קומפוסט, איסוף מי גשמים, בניה ירוקה, שימוש באנרגיה בלתי מתכלה, יצירת קהילות וקאופרטיבים ועוד ועוד.

הרבה אנשים מרימים גבה ומגיבים בפקפוק על היכולת לשנות את השיטה. ובאמת המחאה החברתית לא הובילה לשינוי השיטה מלמעלה. אבל אנחנו חופשיים לשנות את צורת החיים שלנו, ואם הרבה מאיתנו ילמדו ויבינו לאן מובילה אותנו השיטה הקיימת אולי נצליח לעשות את המהפכה מלמטה.

שמש חורפית בגינה עירונית

הגינה שלי מוצלת ברוב היום במהלך החורף. השמש זורחת עליה מאחורי הבניין של השכנים רק בתשע בבוקר, ושוקעת מאחורי הבניין בצד השני כבר באחת בצהרים. הצמחים בגינה, בעיקר הירקות, רעבים לשמש. רובם תקועים. לא צומחים ומזמינים מחלות ומזיקים.
אני עוקבת אחרי כתמי השמש בגינה, ומתכננת ערוגה חדשה במקום הכי מואר. אבל מה? זה מקום שורץ חלזונות שאוהבים מאוד את הירקות שלי, במיוחד את הנבטים הרכים. החלטתי להגן על נבטי הברוקולי ששתלתי באמצעות בקבוקי פלסטיק. גזרתי את החלק התחתון מכל בקבוק, ומעל כל נבט ששתלתי הצבתי כיפה שקופה, ממש כמו שהנסיך הקטן שמר על השושנה שלו...

מורינגה

מי שעונה לשם החביב הזה הוא עץ אסייתי שהוא לא סתם עץ - הוא סופר עץ. העלים שלו טעימים למאכל ומכילים ברזל, חומצות אמינו, ויטמין C , ויטמין E, סידן  ואשלגן, ויש בהם נוגדי חימצון! בהודו תכונות העץ המיוחד הזה ידועות מזה דורות רבים, והמסורת העממית טוענת שאכילת העלים מעולה לאמהות מניקות.
אין פלא שתזונאים זריזים ייבשו את העלים עם הענפים הרכים והם מוכרים את אבקת המורינגה בבתי הטבע.
אני נתקלתי בעץ הפלאי הזה לפני כשנה, טעמתי, והתאהבתי.
לכן כשקיבלתי כמה זרעי מורינגה ממגדלי המורינגה בכפר חיים התמלאתי אמביציה לגדל את המורינגה בגינה שלי בכרמל.
המורינגה ידועה בצימוח המהיר שלה, אבל לא ציפיתי שזרעים של עץ ינבטו תוך שבועיים, והעץ הצעיר יגיע לגובה 70 ס"מ תוך 3 חודשים. אם נצליח לעבור את החורף בשלום (המורינגה לא אוהבת את הקור) נוכל כבר בקיץ הבא להוסיף עלי מורינגה לסלט, או להכין פסטו מורינגה ואגוזים.

לאן זורמים המים מהמרזב שלי?

הקיץ הזה השקיתי את הגינה מתוך רצון לחסוך במים. הצמחים התעלפו מחום והיו די מיסכנים. ואז קיבלתי את חשבון המים... אבל עכשיו הגשם הנהדר הזה. כמה מים! האדמה ספוגה, הכל בגינה נובט ומשגשג.
אם אפשר היה לשמור קצת מהמים האלה לקיץ זה היה נפלא. שמתי שתי חביות בקצה המרזבים, 200 ליטר התמלאו תוך מטח גשם אחד. והיתר? זורם במדרון, לכביש לניקוז ואז מה?
הלכתי בעקבות הזרימה במורד נחל זיו בנווה שאנן. המים יורדים בערוץ הנחל  ומשקים  יער קטן באמצע העיר. מקום קסום עם צמחיה סבוכה ציפורים וחיות.

 הערוץ הקסום הזה נחתך על ידי כביש שמחה גולן. המים שבערוץ נבלעים לצינור ניקוז, שמעביר אותם אל מאחורי הגרנד קניון ושופך אותם לנחל גיבורים או בשמו הערבי ואדי רושמייה. זה המקום שמעליו מתנוססים הגשרים המובילים למנהרות הכרמל. כאן פגשתי את מי הגשם שוצפים בתעלה במורד הנחל. כמויות אדירות של מים שנעלמות תוך שעות בים.

אני שומעת את המים שואגים במדרון ולבי נחמץ. אולי אפשר איכשהו לאגור אותם, לשמור אותם לזמן היבש של הקיץ.
פעם החקלאים בנו טרסות על מדרונות ואדיות, וסכרים קטנים בתוך הערוצים, שעצרו קצת את מהירות המים ואפשרו להם להיספג באדמה ולהעשיר את מי התהום.
היום הכל מכוסה באספלט ובטון. המים מנותבים לצינורות ניקוז צוברים מהירות ועצמה וסוחפים בדרכם את שאריות האדמה שנותרה בערוצי הנחלים.

  מתחת לגשרים של מנהרות הכרמל המקום מתאושש מהבניה והחציבה. הושקעה שם עבודה רבה בשיקום הנחל, ונבנתה טיילת מקסימה. עירית חיפה מתכננת להקים במקום פארק נופש וסכר שיאגום את מי הגשמים כך שייווצר אגם גדול.
זה נפלא בעיני. תוכנית נהדרת.

אבל אולי כדאי ללמוד משהו מהתושבים הקדומים באזור שאספו את מי הגשם, ולא התייחסו לנגר הגשם כאל מפגע שיש לסלקו במהירות האפשרית. הם אגרו אותם בבורות מים, בטרסות ובסכרים ונתנו להם להיספג בעומק האדמה למען שורשי העצים והצמחים בקיץ הצחיח שלנו 

תה מהעציץ

חם... מצמיא... למי הברז מהמקרר יש טעם לואי (הפלרה?) ולא מתאים לי לקנות מים מינרלים (קיימות...)
 אז מצאתי פתרון: תה קר מהעציץ.
יש לי עציץ גדול ומשגשג של עשב לימון - שלושה עלים מזה בתוך ספל עם מים רותחים. חליטה של 10 דקות תספיק.
בקנקן כבר מחכים מי ברז. מוסיפים את התה מהספל ומקררים. טעים!